כמה מהסנטים שלי על צווי איסור פרסום

אתמול בלילה התבשרנו שנמצאו שגופותיהם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח נמצאו סמוך לחלחול. כמי שחי במקום בו אני חי, אני מכיר את הדינמיקה: זה מתחיל בשמועות (שמועות לכאן ולכאן, כמובן), ממשיך בהודעות סתומות ״ליודעי עניין״ ברשתות החברתיות וממשיך בדיווחי חדשות אומרים-לא-אומרים עד שמוסר צו איסור הפרסום ואפשר לדווח על הידיעה.
בדיוק מה שקרה אתמול, משעות הצהריים ועד לשעה 20:30 בה העלו את השקופיות ודיווחו את הידיעות במהדורות החדשות בערוצים השונים. כמובן שבטוויטר כבר דיווחו והפיצו את הדיווחים של רשת אל ג׳זירה.

קצת לפני זמן הפרסום הרשמי, נתקלתי בשני ציוצים נוספים שמדברים על צו איסור הפרסום:

בשנת 2014 צווי איסור פרסום משפיעים רק על סבתא רחל שאין לה כבל תת ימי

— Your Savior (@Gilli_Parann) יוני 30, 2014

מכירים את זה שמכינים לכם מסיבת הפתעה, אבל חבר אחד שלא יכול להתאפק מגלה ואומר לך "אבל כשתיכנס הביתה תעשה את עצמך מופתע!!"? אז צו איסור פרסום

— Your Savior (@Gilli_Parann) יוני 30, 2014

–

יום חמישי ה-3 לאפריל 2014 היה יום מאוד מיוחד בשבילי; התעוררתי קצת לפני שמונה בבוקר ביקיצה טבעית ע״י החתולה שלי, סופי. קצת אחרי שהתעוררתי קיבלתי ווטסאפ מטריד מאוד מאבא שלי שאמר ״תתקשר אלי בבקשה״. אבא שלי היה במשמרת הבוקר בבית החולים איכילוב, ליד מיטתה של אמא שלי. כשהתקשרתי אליו הוא אמר לי שנראה לו שזה כבר קרה, זאת אומרת המוות של אמא שלי. שעת המוות שנקבעה ונרשמה היא שתי דקות לאחר אותה הודעת ווטסאפ. מיהרתי לבית החולים כמו שמיהרתי לשם כמה ימים לפני – ממש מהר. בכניסה לבית החולים המאבטח שואל אותי לאן אני הולך ואני אומר לו שאני לא יודע. אבל עליתי למחלקה הפנימית בקומה השלישית וחיבקתי את אבא שלי. הלכתי לראות את אמא שלי, ואחרי כמה דקות של בכי התחלתי בחלק הנוסף של היום: להודיע למשפחה ולחברים, אחד אחד, על שקרה.

אני לא זוכר למי התקשרתי קודם ולמי התקשרתי אח״כ. אני זוכר שדיברתי עם אחותי, אני זוכר שדיברתי עם דודה רינה שלי שהייתה אמורה להגיע לבית החולים עם הבן שלה שהגיע אך זה עתה מארה״ב, אני זוכר שתפסתי את אחת החברות של אמא שלי, ובעיקר אני זוכר את זה שחמישה טלפונים וסמס לא הצליחו להעיר את חברתה השניה של אמא שלי, זו שהייתה איתנו בבית החולים יום יום.

הרבה מהטיפולים של אמא שלי העברתי יחד עם אנשים וחברים מטוויטר ומפייסבוק. הידיעה שאני מתעד ושאני משתף, ומקבל בחזרה אהבה, גם אם בחלקה רק וירטואלית, הקלה עלי. בכלל שכך, כבר בשעה 08:57 צייצתי בטוויטר תמונה שהוכנה מראש עם הודעה על המוות. לפייסבוק עדיין לא העלתי את ההודעה, כי לא חשבתי שלמשפחה ולחברים מגיע ללמוד על המוות מפייסבוק. 22 דקות לאחר מכן, בשעה 09:19 העלתי גם לפייסבוק את אותה ההודעה.

אני לא בטוח מתי, אבל אותה החברה של אמא שלי, זו שטרם התעוררה, דיברה איתי כמה דקות אח״כ. היא סיפרה לי שחבר שלה, שהוא גם חבר שלי בפייסבוק, העיר אותה ואמר לה שכתוב בפייסבוק שאמא שלי נפטרה לפני כמה דקות. לא זו הייתה כוונת המשורר.

–

אני חושב שלמשפחה ולחברים הקרובים שמורה הזכות לקבל את המידע באופן אישי, ולא ללמוד עליה מהתקשורת או מהרשתות החברתיות.
עד כמה שמגוחך לעיתים הרעיון של צו איסור הפרסום, הוא מגיע, במיוחד במקרים כאלה, כדי להיות אנושיים. אני חושב שלאף אחד לא מגיע לשמוע שקרוב משפחה או חבר טוב שלו מת שלא בהודעה אישית.